אני ד"ר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, וגם אני נעזר בפסיכולוג. לאחרונה התחוור לי שגם הפסיכולוג שלי זקוק לפסיכולוג. בטיפול שלנו לא אחת אנחנו מחליפים תפקידים. לפעמים זה באוויר, לפעמים באווירה, משהו סמוי ודק, תת-עורי, אבל אני יכול להבחין בו: גם הוא זקוק לאוזן קשבת. לאישור. גם הוא מהסס לפעמים וחלש ולא בטוח. גם הוא מבקש לפעמים וו או זיז להיאחז עליו. קנה קש, קרש הצלה. משהו. מישהו. כמוני אף הוא משווע לחיזוק, לאישור, לחום, לתחושת שייכות.
לפעמים, על האי הבודד של חיי, אנחנו רק שנינו – אני וההד. הפסיכולוג איננו. הוא מפליג בים. הוא סובב עולם. כן, הוא איש העולם הגדול. הוא פוגש אין- ספור אנשים. הוא יודע המון. הוא למד ים של חומר, יש לו ידע רב תחומי. אבל לפעמים, אני חש, גם הוא נותר ללא תשובות. כי החיים מלאים שאלות פתוחות שאין עליהן תשובות, ודאי לא חד משמעויות. וגם הוא, לפעמים, כמוני, חש עצמו כי החיים סוחפים ופולטים אותו על אי בודד. ושם איש מלבדו לא יוכל לסייע לו.
הפסיכולוג שלי מתקדם יפה, כמוני. לאט לאט גם הוא נפתח. טיפה, טיפה. לפעמים, במהלך הטיפול או בסיומו, אני נזכר ששכחתי לשאול אותו דבר מה על אי מי- עליי או עליו. ותמיד, אבל תמיד באיחור, אני נזכר כשכבר מאוחר, ואין מי שישיב לשאלתי, זו שאני נזכר באקראי ששכחתי לשאול אותה במקום ובזמן שהיו מאפשרים לי לקבל עליה תשובות. אולי זה לא מקרי. אולי משחק המחבואים של הזיכרון והשכחה מלמדים אותי שיעור. יש שאלות שאין עליהן תשובות. והפסיכולוג ואני, שנינו ביחד וכל אחד לחוד, נידונים לחית בעולם שלא הכול בו פתור ולא הכול בו פתיר. עולם שבו אין לבעל הידע והניסיון שום עדיפות ושום יתרון על מי שחסר אותם. ודווקא משום שאין תשובות, אנחנו צריכים ויכולים (למזלנו) לכרות חום, חמלה, חיזוק ותקווה מהמרבצים העשירים של חוסר הוודאות ולא מהמאגרים ההולכים ומתדלדלים, הולכים וכלים, של התשובות המוחלטות.
לפעמים, בדרך אל הפסיכולוג שלי או בחזרתי לביתי מהפגישה עמו, אני חש וחושב, כי המכנה המשותף לנו הוא ההבנה כי אף שאנחנו יושבים במעמד של מטפל ומטופל, הוא במקומו ואני במקומי, בעצם, אנחנו יושבים כשתי ציפורי-נפש קטנות על חוט נטוי, רפוי, העשוי סיבים דקים וסמויים, המחבר בין שתי הגדות של האי- היות: קודם החיים ואחריתם. ויודעים, הלא אנחנו שני אנשים מבוגרים, ללא כל קשר למקצוע, לעיסוק, לתפקיד, למעמד, כי בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו דומים זה לזה במובן העמוק, המהותי והבסיסי של החיים: גם הוא וגם אני – מה ומי אנחנו בסך הכול אם לא אורחים לרגע בעולם הזה?