מנות מזעריות של בופרנורפין כטיפול זמני במחשבות אובדניות חמורות

מחקר בהשתתפותי אשר התפרסם ב-American Journal of Psychiatry בשנת 2015 אודות השפעתו של טיפול באמצעות מנות זעירות של בופרנורפין באופן זמני על נטיות אובדניות חמורות:

האם יש התמכרות טובה?

התמכרות היא תלותה נפשית ולפעמים גופנית בפעילות או בחומרים שונים. על פי רוב היא מזוהה עם התנהגות כפייתית שתכליתה להגיב על הגירוי המתמיד גם אם היא באה ובעיקר כשהיא באה על חשבון מילוי צרכים בסיסיים חשובים אחרים.

רבים מאתנו מזהים באופן טבעי את המושג התמכרות עם תופעות שליליות. ההתמכרות מסיחה לא רק את הדעת אלא מסיטה אנשים מכורים משגרת חייהם, גוזלת את משאבי  הקשב, האנרגיה והזמן שלהם. התמכרויות רווחות הן לסמים ולאלכוהול, לאכילה ולסקס

ארגון הבריאות העולמי מציע שישה קריטריונים להגדרת התמכרות אשר בהינתן שלושה מהם ניתן להגדיר אדם כמכור: תשוקה לשימוש בחומר או עיסוק בפעילות באופן כפייתי, קושי השליטה על משך הזמן המושקע בפעילות זו, תסמיני גמילה גם בהעדר שימוש בחומר או הימנעות מהפעילות, צורך בכמות גדולה של חומר על מנת לשמר את האפקטיביות שלו או הגברת העיסוק בפעילות שאליה מכורים, כאשר הדבר שמכורים לו מונע עיסוק בהיבטים ובממדים אחרים של החיים כגון עבודה, חיי חברה ומשפחה, המשך העיסוק בדבר הממכר על אף המודעות לנזק הנגרם.

אנשי מקצוע מבחינים בין התמכרות לחומרים לבין התמכרות לפעילויות שונות. קיימת גם הבחנה בין הגורמים לסוגי ההתמכרויות השונים כמו גם לאופן הטיפול המיטבי לגמילה מכל אחד מהם.

לאחר שהגדרנו את מהות המושג התמכרות ואת הסוגים השונים של התמכרויות , עשויה להישאל השאלה –  האם יש גם התמכרות טובה? הנה עדות של אישה אחת, שאותה פרסמה ברשת חברתית: לדבריה אחד הסימנים להתמכרות הוא חוסר היכולת להרפות. סימן נוסף להתמכרות, היא כותבת, הוא שהרצון לדבר שמתמכרים לו גובר ככל שצורכים אותו. היא מביאה כדוגמה ספר שהזמינה ומעידה כי לא הפסיקה לקרוא בו. היא מודה ומתוודה כי "אין כמו קריאה ולמידה לשמח אותי". והיא שואלת- למה אני מכורה? התשובות שלה מנוסחות כשאלות- לשקט? למחשבה? לשמחה? לסימני השאלה? היא אינה משיבה על השאלות. הן נותרות פתוחות, נתונות כחומרים מחשבה.

רובנו מכירים אנשים שמוגדרים וגם מעידים על עצמם כמכורים לקריאה. אין ספק כי יש יתרונות ותועלות רבים בהיות אדם "תולעת" ספרים. הקריאה מרחיבה אופקים, מגלה עולמות ומלואם, מפגישה את הקורא עם בני אדם שונים, עם תרבויות שונות, עם עולמות תוכן מגוונים. עם זאת, על אף הדברים החיוביים הרבים הכרוכים בקריאה כמו כל דבר- ההפרזה בו עלולה להזיק אם ובמידה שהקריאה באה על חשבון דברים אחרים, אם מי ששקועים בקריאה מזניחים דברים חשובים אחרים שעליהם לעשות, לבצע משימות ולמלא מטלות. שאלת המידתיות היא שאלה חשובה להבחנה בין השקעה רבה לבין התמכרות.

הפסיכולוג של הפסיכולוג שלי

אני ד"ר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, וגם אני נעזר בפסיכולוג. לאחרונה התחוור לי שגם הפסיכולוג שלי זקוק לפסיכולוג. בטיפול שלנו לא אחת אנחנו מחליפים תפקידים. לפעמים זה באוויר, לפעמים באווירה, משהו סמוי ודק, תת-עורי, אבל אני יכול להבחין בו: גם הוא זקוק לאוזן קשבת. לאישור. גם הוא מהסס לפעמים וחלש ולא בטוח. גם הוא מבקש לפעמים וו או זיז להיאחז עליו. קנה קש, קרש הצלה. משהו. מישהו. כמוני אף הוא משווע לחיזוק, לאישור, לחום, לתחושת שייכות.

לפעמים, על האי הבודד של חיי, אנחנו רק שנינו – אני וההד. הפסיכולוג איננו. הוא מפליג בים. הוא סובב עולם. כן, הוא איש העולם הגדול. הוא פוגש אין- ספור אנשים. הוא יודע המון. הוא למד ים של חומר, יש לו ידע רב תחומי. אבל לפעמים, אני חש, גם הוא נותר ללא תשובות. כי החיים מלאים שאלות פתוחות שאין עליהן תשובות, ודאי לא חד משמעויות. וגם הוא, לפעמים, כמוני, חש עצמו כי החיים סוחפים ופולטים אותו על אי בודד. ושם איש מלבדו לא יוכל לסייע לו.

הפסיכולוג שלי מתקדם יפה, כמוני. לאט לאט גם הוא נפתח. טיפה, טיפה. לפעמים, במהלך הטיפול או בסיומו, אני נזכר ששכחתי לשאול אותו דבר מה על אי מי- עליי או עליו. ותמיד, אבל תמיד באיחור, אני נזכר כשכבר מאוחר, ואין מי שישיב לשאלתי, זו שאני נזכר באקראי ששכחתי לשאול אותה במקום ובזמן שהיו מאפשרים לי לקבל עליה תשובות. אולי זה לא מקרי. אולי משחק המחבואים של הזיכרון והשכחה מלמדים אותי שיעור. יש שאלות שאין עליהן תשובות. והפסיכולוג ואני, שנינו ביחד וכל אחד לחוד, נידונים לחית בעולם שלא הכול בו פתור ולא הכול בו פתיר. עולם שבו אין לבעל הידע והניסיון שום עדיפות ושום יתרון על מי שחסר אותם. ודווקא משום שאין תשובות, אנחנו צריכים ויכולים (למזלנו) לכרות חום, חמלה, חיזוק ותקווה מהמרבצים העשירים של חוסר הוודאות ולא מהמאגרים ההולכים ומתדלדלים, הולכים וכלים, של התשובות המוחלטות.

לפעמים, בדרך אל הפסיכולוג שלי או בחזרתי לביתי מהפגישה עמו, אני חש וחושב, כי המכנה המשותף לנו הוא ההבנה כי אף שאנחנו יושבים במעמד של מטפל ומטופל, הוא במקומו ואני במקומי, בעצם, אנחנו יושבים כשתי ציפורי-נפש קטנות על חוט נטוי, רפוי, העשוי סיבים דקים וסמויים, המחבר בין שתי הגדות של האי- היות: קודם החיים ואחריתם. ויודעים, הלא אנחנו שני אנשים מבוגרים, ללא כל קשר למקצוע, לעיסוק, לתפקיד, למעמד, כי בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו דומים זה לזה במובן העמוק, המהותי והבסיסי של החיים: גם הוא וגם אני – מה ומי אנחנו בסך הכול אם לא אורחים לרגע בעולם הזה?

 

המודע והלא מודע משחקים מחבואים

שאלה פתוחה ומסקרנת היא השאלה, עד כמה גדולה ועמוקה היא השפעתו של הלא מודע על התנהגותנו, עד כמה הוא משמש מניע לפעולותינו. הלא מודע הוא הלחשן המסתתר מאחורי קלעי הבמה אשר המודע ניצב בקדמתה. הלא מודע מזין את המודע. הוא מספק לו חומרי גלם לחיים. לעתים הם נפגשים, בעיקר בצמתי קבלת החלטות, במקום ובזמן שבו נשקלים שיקולים שונים. הלא מודע  צץ, מבצבץ ומציץ על המודע, רואה אותו ושואל עצמו האם יש לו, ללא מודע, מה להוסיף. האם הוא יכול ללחוש על אוזנו של המודע – שלא מודע להשפעת הלא מודע – מידע או תובנה העשויים להשפיע על החלטותיו?

המודע והלא מודע משחקים מחבואים. לעתים, לרגע, הם מזהים זה את זה ואז מי מהם מקדים לומר- גיליתי אותך. תפסתי אותך. הנה אתה.

המודע הוא גלוי. הוא ייצוגי. הוא ברור. הוא לא מסתיר את דעתו ולא מסתתר מאחוריה. הוא אינו חושש להיראות ולהישמע כמי שהוא. הלא מודע דוקר אותו מבפנים, מזכיר לו שקיימים נתונים נוספים, זוויות ראייה נוספות, נקודות מבט נוספות. קיימים עוד רבדים, עוד שכבות. הדברים עמוקים מכפי שהם נראים.

בכל אחד מאתנו קיים תת מודע. לא כולנו מודעים לקיומו.  לתת מודע יש חיים עצמאיים. הוא פועל על פי דחפים, על פי תשוקות. הוא חסר רסן. הוא בלתי חינוכי בעליל. הוא אומר לנו בשפתו מה שאנחנו מסרבים לשמוע או מה ש – פשוט – לא רוצים לשמוע. הלא מודע מתעלם כליל משיקולי פוליטקלי קורקט. לא איכפת לו להיחשב טיפשי, קטנוני, מרושל. הוא לא משקיע אף לא שבריר שנייה של מחשבה על אודות הדימוי שלו. הוא פרוע, כאוטי, ייצרי. הוא מקנא, נקמני, נוטר טינה. הוא מנהל חשבונות קטן, קטנוני. הלא מודע הוא ממזר לא קטן. הוא גחמני, נכלולי, בלתי צפוי. הוא הילד הרע. חסר ריכוז וקשב. הוא יתוש טורדני.

נסיים בדברים שהתחלנו בהם כבר בכותרת המאמר, נדגיש אותם ונחדדם. אכן כן, המודע והלא מודע משחקים בינהם מחבואים. הם משחקים אתנו. בתוכנו. על חשבוננו. הם לא מצייתים לשום כללים ואי אפשר לאכוף אותם עליהם. הם עושים בנו כרצונם.

הגורם הפסיכולוגי

אין לו הגדרה מילונית. הוא סמוי ופועל כמו סוכן חשאי הוא טובע חותם מבלי להותיר עקבות. הוא עמום. הוא חמקמק. הוא מהדהד גם בשוך הקולות. הוא שם. אי אפשר להתעלם ממנו. קשה לכמת אותו. קשה לשקלל אותו. אבל אין ספק- הגורם הפסיכולוגי משפיע.

כאשר מזהים קיומו שם גורם שקשה לזהות אותו וקשה להגדירו אף שאי אפשר שלא לחוש בו אומרים- הגורם הפסיכולוגי. הוא נוכח באוויר. באווירה.  הוא אמורפי, חסר צורה. אין לו גוף, הוא נטול ממשות, אבל הוא קיים. הגורם הפסיכולוגי אינו רוח רפאים ואף לא רוח עוועים.

לפעמים הוא משתלט על ההיגיון ומכפיף אליו את השיקולים הקרים, את השכל היבש. הוא מתמקם בבטן, כפרפר, ולא אחת עושה  בתוך הגוף ובנפש שמות. הוא סוחף כמו גל עז, כמו רוח סופה. הגורם הפסיכולוגי הוא כבד משקל אף שכמוהו כנוצה –  רך ואוורירי כמוה.

אני נתקלתי בו בראשונה כאשר נדרשתי לקבל החלטה בין שתי אפשרויות, אשר כל אחת מהן היתה בהירה, חדה כתער. היו ברורים לי ההשפעה והמחיר של כל אחת מהן, יתרונותיה וחסרונותיה. כל אחת מהן היתה עשויה או עלולה – תלוי – לשנות את מסלול חיי. היו נימוקים כבדי משקל לכאן (חלופה מספר אחת) או לכאן (חלופה מספר שתיים). לכאורה, לא היה מפליא איש, אף לא אותי, אילו בחרתי בחלופה שבסוף לא בחרתי. הבחירה לא העידה על כושר הבחירה שלי, על טיב השיקולים. היא היתה אקראית. היא הושפעה מתחושת בטן, מהפרפר המכונה- הגורם הפסיכולוגי. מאז קבלת ההחלטה, לפני שנים אחדות, ועד היום אני מכנה אותה החלטת הגורם הפסיכולוגי. השם מבטא את מהות ההחלטה לא פחות מאשר את אופן קבלתה. היא מעוררת בי, מאז קיבלתי אותה, מה רב וחזק הוא גורם זה.

פסיכולוגיה מבוססת על הנחות יסוד. יש בה תפיסות שונות. יש לה שפה ומושגים המייחדים ומבדלים אותה מענפים אחרים במדעי החברה. עם זאת, כאשר מדברים על הגורם הפסיכולוגי לא מדברים בהכרח על פסיכולוגיה אלא על תחום נסתר,עמום, חסוי וחשאי, פרפר, שלפעמים הוא זבוב טורדני…

הגורם הפסיכולוגי הוא גורם מרכזי במערת קבלת החלטות של בני אדם.  לא תמיד קל לנתח אותו, לא תמיד קל לאבחן אותו. לא אחת, מתכחשים לו, מתעלמים ממנו, מנסים להעלימו ולבטלו, אבל הוא לא נמוג ולא מתאדה. הוא נוכח. הוא משפיע. הגורם הפסיכולוגי נדחף למקום הראשון במערכות שיקולים שונות. כאשר משקללים נתונים שונים הוא לוחש, סמוי, מהמקום שבו הוא חבוי- אני מזכיר לך לא  להתעלם ממני. והוא תמיד מנצח.

התוכנית "ערים" בפרק על טיפול זוגי – מארחים את דוקטור מוטי משיח

עובדים על הזוגיות: ד"ר מוטי משיח מגיע לעזור לזוגיות של צמד המנחים רן שריג ודנה ספקטור, כמו גם לאורחים הנכבדים אורלי וילנאי וגיא מרוז.

ובמקום השני…

הם עובדים במשך שנים באותו ארגון, כולם מעריכים אותם מקצועית, אבל אין להם שום שאיפה להיות המנהלים הגדולים, מקסימום מספרי 2. מה גורם לכך? מתברר שיש שלל סיבות.

זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שהבוס הגדול יזמן אותו ללשכתו ויציע לו את מנכ"לות החברה. הוא ראה אותו עומד מהוסס בפתח, קם לקראתו, לחץ את ידו וליווה אותו לכורסת העור. אחר כך התיישב קרוב אליו, בלי ששולחן יפריד ביניהם. באווירה הידידותית הזאת הוא התעניין בשלומו, הזמין מהמזכירה פעמיים אספרסו ושני בקבוקי מים ואז שאל: "תגיד, כמה זמן אתה כבר עובד אצלנו?" "20 שנים בערך," השיב הסמנכ"ל. "התחלתי כאן מיד אחרי שסיימתי את התואר." "וכמה שנים מתוכן אתה כבר סגן"? "משהו כמו 12 אולי קצת פחות." "ובתקופה הזו תחת כמה מנכ"לים כבר עבדת?" "ארבעה," הוא ענה.

"אז הגיע הזמן שתתקדם בתפקיד." "הנה", אמר בחגיגיות, "אני מציע לך את משרת המנכ"ל כי לדעתי אין מתאים ממך. הכישורים שלך, הניסיון שצברת, יחסי האנוש הטובים שלך. גם ריחרחתי בהנהלה וכולם שם תמימי דעים שהג'וב תפור עליך בול."

סמליות או עשייה

לתדהמתו של הבוס, הסגן לא קפץ מהכיסא. אחרי שהודה בחום על ההצעה וציין עד כמה היא מחמיאה לו, הוא צינן את האווירה כשפירט את הסיבות שלו לדחייתה. "תראה, התפקיד שאני עושה כסגן הוא המקצועי ביותר בחברה. אני מכיר כל פרט בכל עסקה ולא פעם אני גם שותף פעיל לביצוע שלה. כשאתם שולחים אותי לכנסים מקצועיים בחו"ל, עמיתים שונים מהרבה מדינות מרותקים למצגות שאני מכין על החברה שלנו. אני מביא גם יזמים, עוזר בגיוס כוח אדם, וזה כל כך מספק אותי. אני מחפש סיפוק מקצועי, ואת זה אני מקבל בגדול, אז למה לשנות? ועוד למשרה של מנכ"ל, שיש בה יותר סמליות מעשייה, יותר כבוד מביצוע, ובעיקר הרבה פוליטיקה. בשביל מה לי?"

startup-593343_640

הבוס, שהתאפק לאורך כל השיחה לא להתפרץ לדברים שקוממו אותו, אמר בנינוחות מעושה: "תגיד, אבל לא בא לך להשתדרג? להרוויח יותר? ליהנות מתנאים ומפנסיה של מנכ"ל? להוסיף לרזומה שלך תואר וניסיון שיפתחו לך בעתיד כל דלת? להיפגש עם כל הסולתה והשמנה של המשק הישראלי? אתה יודע מה," הוסיף, כשראה את ארשת פניו המסויגת של הסגן, "אל תמהר לענות לי. קח את ההצעה הביתה, דסקס אותה עם אשתך, תתייעץ עם חברים ועד חמישי תחזור אליי עם תשובה."

השמועה שהסגן הוא המועמד המוביל של הבוס למשרת המנכ"ל המתפנה עשתה לה חיש קל כנפיים. ואז התחיל מסע עלייה לרגל לחדרו, וכל אחד מהעובדים הופתע בתורו מתגובתו, והשמיע פחות או יותר את אותו הטקסט: "נפלת על הראש? אתה לא מאמין בעצמך? להצעה כזו מסרבים?" וכו'.

ובאמת, מה אתם חושבים עליו? מה לדעתכם יוצר את ההתנגדות שלו להתקדם למנכ"לות? הוא לא בטוח בעצמו? לא בא לו להגדיל ראש? הצניעות עוד תהרוג אותו? עמדת כוח מרתיעה אותו? הוא חושש מטעויות? או להבדיל, נוח לו מקצועית בעמדה שלו; הוא ישר עם עצמו ועם הצרכים המקצועיים שלו; אין לו צורך בתואר לשם תואר. לפעמים כל התשובות משתלבות, ולפעמים רק חלקן תקפות. אבל בכל מקרה, אומרים המומחים, אין סיבה לזלזל באותם אנשים שמעדיפים תמיד להיות מספר 2.

"אין ארגון מקצועי, משפחתי או בין אישי שיכול להתקיים בלי ה'עזר .'כנגדו ואל תתבלבלו. העזר הוא לא בהכרח חסר הישע במשוואה. בכלל לא. כי בלא מעט מקרים מעמדו של העזר הוא כל כך מהותי וחשוב, שבלעדיו ה'כנגדו' לא יכול להתקיים, "אומר ד"ר מוטי משיח, פסיכיאטר בכיר ופסיכותרפיסט, סגן מנהל המרכז לבריאות הנפש אברבנאל.

ומה עם השאיפה האנושית להתקדם? לעלות בסולם? לשפר את המעמד? מה עם החלום של כל עובד לרשת יום אחד את הבוס שלו? "נכון שזו תכונה אנושית רווחת, ומקובל גם לחשוב שהיא משותפת לכולנו, אבל היא לא בהכרח גורפת," הוא מסביר. "בלא מעט מהמקרים להתמנות למנכ"ל או לכל תפקיד ניהולי חשוב זה בהכרח לעלות דרגה. היררכית זה נכון, אבל לא בטוח שגם מקצועית." אזמיהם האנשים שנועדו להיות מספר 2? מה מאפיין אותם? והאם אפשר לנבא מי יהפוך לכזה ומי לעומת זאת יעשה הכל כדי להגיע לתפקיד המנהל? נראה שזה קשה.

"מדובר בקשת טיפוסים מגוונת, שמעמד הסגן הוא המשותף היחיד שלה," מסביר ד"ר משיח. ובשל ההבדלים בין אחד לאחר, גם הדרכים שבהן הם פועלים – שונות לחלוטין. גילת (שם בדוי), שהוצנחה על ידי הבעלים לתפקיד סגנית בחברת ביטוח, היא כזאת, סגנית קלאסית. "בפגישת ההיכרות הראשונה שלנו היא עשתה עליי רושם מצוין. היא נשמעה מקצוענית, עניינית, אחת שאין לה בעיה לקבל סמכויות אבל גם יודעת להגדיל ראש כשצריך.

assistant-18993_640

האמנתי שיחד נתווה דרך לייעול החברה," סיפר ג' המנהל. ואכן, חודשי העבודה הראשונים היו מהנים לשני הצדדים. הבעיה הראשונה התגלתה כשג' חזר מנסיעה בתפקיד לחו"ל. "הבעלים קרא לי, ובפעם הראשונה בשמונה שנים שאני בתפקיד המנהל, הוא העיר לי הערה מקצועית. לא הבנתי מה לו ולעניין הזה. גם לא הבנתי מאיפה לעזאזל הוא יודע אילו ניירות עבודה השארתי ומה עשיתי. אבל כשזה חזר על עצמו, התחלתי, ככה בקטנה, לחשוד בה."

במקביל הוא הבחין שהיא מנסה ליצור תת-גילדה מקצועית: גילת החמיאה והתקרבה לעובדים שאותם הייתה מעוניינת לגייס לצידה וסיכסכה בין השאר. "כולה ארבעה חודשים אחרי שהגיעה הבנתי מי היא. חתרנית עלובה, שאפילו לא מסתירה את התיאבון משולח הרסן שלה לדחוק את רגליי, להלשין עליי לבעלים, ובסופו של דבר להתמנות במקומי."

חיים, גם הוא בתפקיד סגן, מספר 2 בחברה שלו אבל שונה לחלוטין מגילת. למעמד הסגן הוא הגיע אחרי שצבר ותק מקצועי ארוך ומרשים, שכלל ביצוע כמה תפקידים במרכז הרפואי שבו הוא עובד. ה"זוגיות" ארוכת השנים בינו לבין מנהל המחלקה הובילה לכך שחלוקת התפקידים ביניהם ברורה ומשמחת את שניהם. בשעה שהמנהל מתווה מדיניות פעולה במחלקה, קובע נהלים, משבץ תורנויות, מחליט על ישיבות צוות ועומד בראש "שעת ביקור רופאים" נהנה הסגן מעבודתו, משעות המרפאה שבהן הוא פוגש חולים, מביצוע ניתוחים ומהקריירה האקדמית שפיתח במקביל.

הוא השתתף במחקרים, היה תמיד קשוב להלך הרוח של העובדים והחליף במקצועיות אך בצניעות את הבוס כשזה נעדר. לכן לכולם ברור שתפקיד הניהול שיתפנה בעוד כשנה וחצי כבר בכיס שלו. לכולם, חוץ ממנו. "מה אני צריך את כאב הראש הזה?" אמר לעמיתים, "בשביל הכבוד? בשביל לעבוד יותר בפקידות ופחות ברפואה? מה, תפקיד סגן הוא לא מספיק מכובד? אני צריך לשאוף לכך שכשאהיה גדול אהיה מנהל? ואז יגידו איזה גדול הוא? עזבו אתכם. טוב לי ונכון לי במעמד הזה."

מספרי 2 נפוצים

בין שני קצוות אלה משרטט ד"ר מוטי משיח את מספרי ה-2 הנוספים:

  • הבטוח בעצמו: "הוא בטוח בעצמו, יש לו אגו, הוא מוערך בשל המקצועיות שלו, המיצוב ההיררכי שלו משמח אותו, ועל כן אין לו שום שאיפה לשנות את זה. זו הסיבה שהמונח 'סגן' לא פוגע בתדמית שלו."
  • הלא בטוח בעצמו: "הוא איש ביצוע מעולה כל עוד יש מי שמפעיל אותו. הוא חסר כריזמה, מהוסס, חושש מטעויות. נזקק לאישור, שיגידו לו שפעל בסדר אחרי כל דבר. הוא לא יוצר באופן טבעי קשרים חברתיים ולכן הוא זקוק לבוס שיפעיל אותו, יאפיל עליו, יסתיר אותו ויגונן עליו."
  • החושש מאחריות: "יש לו אגו, הוא די בוטח בעצמו, הוא יודע שיוכל למלא בקלות את תפקיד המנהל, אבל יש לו בעיה עם אחריות. 'שמישהו אחר לא יישן ,'בלילה הוא יגיד. 'שאחר כך הבעלים ינזוף בו ולא בי. לי טוב ככה. אני רוצה לגמור את היום "בסבבה".
  • התחמן: "הוא משחק אותה ראש קטן וגם דואג שזה ייראה ככה. 'שאל את הבוס', הוא יגיד לעובד שפונה אליו, 'הוא המחליט כאן', אבל בעצם הוא זה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא מתאפיין בדיבור איטי ולא פעם גם לוחש, מקפיד לא להתבלט מדי, לא ליצור מהומות. הוא גם מדבר באנדרסטייטמנט, אף פעם לא בדיבור הצהרתי, משמעותי. אבל אסור לטעות בו: מהמקום הזה, המתחפש לצנוע, הוא רואה הכל ושולט על הכל. בדרכו הפלגמטית הוא מנווט את הארגון ומכפיף את כולם לרצונותיו."
  • הפסיבי: "אין לו בדרך כלל דעה מוצקה משלו. 'מה שתגידו – זה בסדר מבחינתי' הוא אומר. הוא גם חושש מעימותים, ולכן עמדות מפתח עלולות לאיים על אישיותו השברירית. בנוסף, הוא חסר מוטיבציה ואמביציה, ולכן לחלק מהבוסים, שהדבר הכי חשוב להם הוא לשמור על מקומם בשלווה, הוא דווקא הסגן האולטימטיבי."
  • המרֶצה: "הוא נועד, להבנתו, לרצות אחרים ולמצוא חן בעיניהם. ולשם כך הוא יטשטש ולפעמים גם ימחק את עצמו, את מחשבותיו ואת רצונותיו. רק בשביל לקבל מילה טובה מהבוס הוא יהיה זמין ופנוי ומוכן לכל גחמה, שעה נוספת לא מתוגמלת ועוד."

אז מתי כן נמצא מספר 2 שחי בהרמוניה עם המנהל שלו? "מספר 2 שמפיק את המיטב ממעמד הסגנות, פעמים רבות אינו כפוף לעול של בוס. לא אחת הסגן עובד עם הבוס ובמקביל אליו, ולא מתחתיו, ואז יש סיכוי גדול יותר שירצה לשמור על מקומו הנוכחי," מסכם ד"ר משיח.